מ' ילדה בת 8 עת פנו אלי הוריה לטיפול. מ' ילדה חמודה, מלאת חיים ושמחה הסובלת ממחלה נדירה מסכנת חיים , מיום שנולדה. הוריה גידלו אותה באהבה ומסירות יחד עם הרבה חרדה ודאגה. כשהגיעו אלי סבלה מ' מתופעות של טיקים, (תנועות וקולות בלתי נשלטים), מפחדים מרובים ומגוונים (מכלבים, חרקים, מעליות ועוד).

כמו בכל מקרה חדש המופנה אלי , אני פוגשת את ההורים לפני שאני פוגשת את הילד או הילדה ושואלת הרבה שאלות על המשפחה, ההסטוריה של הילד ומערכת היחסים במשפחה. בתום פגישה ראשונה עם ההורים אני בדרך כלל מגבשת כיוון חשיבה שמטרתו להבין את ההתנהגות או הבעיה שממנה סובל הילד ואני משתפת את ההורים במחשבותי. כך היה גם עם מ' והוריה.

התחלתי לשער שמחלתה מסכנת החיים, למרות שלמדה להסתדר אתה מצוין ולתפקד כילדה רגילה לכל דבר (עד כדי כך שאף אחת מחברותיה לא ידעה על מצבה הרפואי), עומדת בבסיס התופעות שעמן הגיעה לטיפול.

התופעות של טיקים הן תופעות המעידות על רמת לחץ גבוהה, חרדה ומתח שאינם ניתנים לביטוי אלא בצורה זו שמטרתה פרוק האנרגיה הנפשית של המתח והדאגה. למרות הניסיון לפרוק את המתח , הרי שבאופן פרדוכסלי, הטיקים יוצרים מתחים חדשים בשל האופי הבלתי צפוי והמוזר שלהם, היוצר בנוסף קשיים חברתיים .

הטיפול במ' שנמשך כשנה וחצי נעשה בשילוב של ההורים בתוך הטיפול על פי הצורך (בתחילת התהליך מ' לא יכלה ולא רצתה להפרד מהוריה ולהשאר לבד בחדר אתי) ובפגישות הדרכה וטיפול אתם בנפרד. כל זאת במקביל לפגישות חד שבועיות , קבועות ורציפות עם מ'.

העקביות, הקביעות במקום ובזמן והכבוד לקצב ולצרכים של מ' וגם של הוריה הובילו ליצירת מסגרת של אמון ושל שיתוף פעולה שבתוכה יכלה מ' לבטא את מצוקתה הרגשית במילים במקום בטיקים וההורים יכלו לרכוש תובנות ומודעות עצמית לחלק שלהם בשימור הבעיה. כל אלו הובילו להפחתה ניכרת עד כדי העלמות מוחלטת של התיקים כעבור מספר חודשים ולמציאת ערוצים אחרים לביטוי של המצוקה, גם של מ' וגם של הוריה.

התובנה המרכזית שלי לגבי מ' והוריה היתה שמחלתה מסכנת החיים עוררה בהורים חרדה רבה אותה השקיטו על ידי כך שכל הזמן שהו בקרבתה של מ', דאגו לה ושמרו עליה. מ' הפנימה לאורך השנים תחושת בטחון אך ורק בנוכחות הוריה, כל איום על פרידה , שינוי או אירוע שאינו בשליטה העלה מיידית את רמת החרדה שלה שהתבטאה כאמור ברמת מתח גבוהה וטיקים. הוריה של מ' לא רק דאגו לה מרחוק, הם נטו לעשות בשבילה ובמקומה ובכך העצימו את תחושת החרדה וחוסר הבטחון שלה בעצמה. החשש להיות לבד או להתמודד מול מצבים הלך והתעצם. התהליך הטיפולי הביא לשינוי בדפוס זה, גם ההורים וגם מ' למדו שהיא זקוקה לעידוד לעצמאות, להתמודדות בכוחות עצמה עם מצבים ולפחות הגנה וויתורים. באוירה הבטוחה של חדר הטיפולים רכשה מ' אמון בעצמה ובפגישות המשותפות עם ההורים למדו כולם לבטא רגשות, חששות וצרכים רגשיים במילים ולא בהתנהגות.

בפגישת הפרידה ממ' והוריה ראיתי לפני ילדה בת 9.5, מלאת בטחון, ללא טיקים שמצאה דרכים להתמודד עם הפחדים שלה מבעלי חיים, מצאה מילים לבטא את מה שהיא מרגישה ובעיקר מאמינה ביכולתה להתמודד עם האתגרים העומדים בפניה. הוריה היו עתה פחות חרדים והאמינו גם הם שהיא יכולה ומסוגלת לקחת אחריות על עצמה.